enhe
logo

עיתונאים


העבודה כפסיכולוג ספורט מבוססת בין השאר על אמון רב בין הספורטאי לפסיכולוג, דיסקרטיות מוחלטת של עבודתם, ואמונה משותפת בתהליכים עמוקים וממושכים. עקרונות אלו, הם כמעט ההפך המוחלט של עבודת עיתונאי הספורט אשר מחפשים לייצר כותרות מיידיות על נושאים רגישים ופרובוקטיבים, וכמו כן על העבודה האינטימית  המבוצעת עם הספורטאים המפורסמים. את פער הגישות, את הרגישות והתבונה שבהן יש להתנהל אל מול עיתונאים – למדתי על בשרי.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בעיתונות כשחקןפעיל בעבודה שלי, היה זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד עם קבוצת הכדורגל של מכבי תל-אביב ב-1986. אני מבחינתי, התחלתי את העבודה באבחון מעמיק. ישבתי כצופה שקט, אוסף מידע ומנתח לעצמי בלבד את השחקנים והקבוצה במשך חודשיים-שלושה ראשונים.

בעיתון ידיעות אחרונות, הופיעה עם זאת כתבה המפרטת את מסקנות הביניים שלי. עיתונאי בשם משה שיינמן פירסם, כי מסקנותיי כוללות ביקורת על בעיות כספיות המעיבות על תפקוד השחקנים, ביקורת על חוסר פירגון בקבוצה, בעיות חברתיות, חוסר אמון, בעיות התאקלמות של כוכבים ועוד. היו עם הפרסום הזה של דבריישתי בעיות. אחת – הדברים לא היו נכונים, לא אלו היו המסקנות שלי. ושתיים – מעולם לא החלפתי מילה עם העיתונאי הזה

למרות זאת, מובן מאליו שהכתבה גרמה לי נזק רב, העמידה אותי במצב מאוד לא נעים, ושמטה למעשה את שטיח האמון של השחקנים מתחת לרגליי. לקח לי זמן, מאמץ רב, וסיוע אישי של אבי כהן זל(שחקן מוביל ומנהיג דומיננטי בקבוצה אז) להשיב את אמון המערכת בי, ובזה שמדובר במידע שאני בכלל לא המקור שלו.

 

כאשר התחלתי לעבוד עם נבחרת ישראל בכדורגל, חוויתי חשיפה יחסית גדולה, משום שהנבחרת היא אטרקציה תקשורתית. עיתון העיר פירסם כתבה שלמה עלי, והתהליך בבנייתה, גם אם היה מביך, היה לי מאוד מרגש ומחמיא. הכתב ראיין אותי, צילמו אותי בביתי, הקשיבו לי, וגם כתבו עלי. התוצאה שפורסמה היתה פחות מרגשת, בלשון המעטה. במקום כתבה מקצועית ומעמיקה, ואולי אף מפרגנת, נפתחה הכתבה בתיאור צבע נעליי, צבע התיק שלי, בגדיי, והמשיכה והפליגה בתיאורים ספק ציניים ספק פוגעים. כדי להוסיף חטא על פשע, דברים שאמרתי בהגדרה שאינם לציטוט, הופיעו בכתבה שחור על גבי לבן. שם למדתי לקח נוסף שהוא מה שלא לציטוט הוא רק מה שאתה לא אומר‘.


חווית השיא שלי עם העיתונות היתה עם עיתונאית של העולם הזה‘, שביקשה לראיין אותי על העבודה בנבחרת. מכיוון שהייתי למוד נסיון ואחרי כמה כוויותבתחום הזה, סרבתי בנימוס מספר פעמים. לאחר התעקשויות ובקשות חוזרות, ישבנו לראיון באחד מאימוני הנבחרת. כבר בשאלה הראשונה הבנתי שהראיון הולך לאזור הצהוב (השאלה הייתה משהו כמו… האם העדר ההבקעות של הנבחרת מעיד על אימפוטנציה או תסביך אדיפלי של השחקנים”?!) והחלטתי להפסיקו בו בעת. בגלל שהייתי צעיר ועקשן למדי – לא הסכמתי לוותר, גם כשביקשה שוב ושוב להמשיך. היא היתה המומה והמשיכה בדרכה עם אחרים סביב הנבחרת.

את התוצאה העגומה, קיבלתי כעבור 3 שבועות, על המטוס עם הנבחרת למשחק בקולומביה. ניר קלינגר ניגש אלי, די מזועזע, מחזיק בידו את גליון העולם הזה‘, פתוח בכתבה מקיפה על נבחרת הכדורגל. בתוך הכתבה, בצד תמונה לא מחמיאה שלי, כתבה העיתונאית על הפסיכולוג של הנבחרת, אוהד מעוז, אשר אינו באמת רלוונטי, אינו משמעותי, ואולי יבלה את נסיעת הנבחרת יחד עם הטבח, בנסיון עקר לעשות דינמיקה קבוצתית לתפוחי האדמה. זה היה פוגע, והעלבון היה צורב. אני זוכר די טוב את התחושה. כך יצא שאת הלקח לגבי העיתונות, מצער ככל שיהיה, למדתי לאורך השנים היטב ’דרך הרגליים.

‘.