enhe
logo

נבחרת ישראל בכדורגל

בסוף 1988 הוזמנתי על ידי ההתאחדות לכדורגל לעבוד עם הנבחרת, שהתכוננה למונדיאל באיטליה של 1990.  המשחקים היו בבית האוקייני, נגד אוסטרליה וניו זילנד שאותן לא הצלחנו לעבור מאז שנת 1970. בכל השנים מאז, האוסטרלים היו מאד פרובוקטיביים במשחקם. שחקני נבחרת ישראל שהושפעו מהפרובוקציות, הגיבו בתוקפנות, מה שגרר הרחקה של שחקנים וישראל  לא הצליחה לעבור את המשוכה האוקיינית. שני מאמני הנבחרת, שניאור וגרונדמן רצו להיעזר בפסיכולוג כדי להתגבר על תופעה זו.

זאת הייתה העבודה הכי מתוקשרת שלי והכי פחות מקצועית שעשיתי. להיות פסיכולוג של הנבחרת היה כבוד גדול, אבל מהר מאד למדתי ששני המאמנים לקחו אותי יותר לכיסוי, מאשר לצורך אמיתי שלהם. רוב הזמן התייעצו אחד עם השני ולא נתנו לי מקום אמתי לתרום את מה שיכולתי. מכיוון שהייתי צעיר מאד ולא עם הרבה ניסיון, לא  העזתי יותר מדי והתקופות הטובות שלי היו כאשר אחד המאמנים היה נוסע לחו”ל ואז היה לי “זמן איכות” עם המאמן השני ויכולתי לבוא יותר לידי ביטוי.

שני המאמנים היו מאד שונים באופיים ועם זאת הסתדרו והשלימו אחד את השני בצורה יפה. גרונדמן היה האיש הקליל הזורם והנחמד מול השחקנים ושניאור היה המבוגר הנוקשה ואיש המשמעת. כלפי חוץ זה נראה כך, אך למעשה, שניאור היה דמות אבהית מאד שדאג לשחקנים והתייחס אליהם בחום רב. הוא היה בעל אינטלגינציה ריגשית גבוהה וידע לזהות נפילות ורגעים קשים אצל השחקנים ולהתייחס אליהן. אנקדוטה מעניינת שמדגימה זאת הייתה כאשר הנבחרת חזרה ממסעה האוקייני  ונערכה מסיבה במלון דן אכדיה לשחקנים והצוות עם בנות הזוג . גם אני הייתי שם עם אשתי. באותו אירוע חילק המלון מתנה לכל משתתף, מנוי שנתי לבריכת השחיה. כל השחקנים  המאמנים והצוות (רופא, פיזיוטרפיסט, מאמן כושר, אפסנאי ומנהל הנבחרת) קיבלו את המינוי….ואני לא. זה היה עלבון גדול מבחינתי שאף אחד לא הבחין בו, או לא רצה לשים לב אליו. היחיד ששם לב וקרא לי מיד בסיום הטכס, היה שניאור,  שהביע חוסר שביעות רצון מהתהליך ונתן לי את המנוי שהוא קיבל. זה היה מרגש מאד וחיפה קצת על העלבון של הרגע הקודם.