enhe
logo
מתוך כתבה בשבעה ימים.....1992

ספורט

הספורט תמיד היה חלק ממני. כבר בגיל 4 הייתי אוהד “שרוף” של הפועל עתלית ומגיל 8 אוהד של הפועל באר שבע (לשם עברה משפחתי). הייתי ספורטאי טוב בביה”ס, שיחקתי בשכונה כדורגל וכדורסל, הדפתי כדור ברזל ושיחקתי כדורעף בהפועל באר שבע. מעולם לא הייתי ספורטאי מצטיין ומעולם לא השקעתי באימונים ברצינות. בביה”ס התיכון הייתי יו”ר וועדת ספורט ושלטתי בכל תוצאה של כל משחק ובכל שיא ישראלי ועולמי בכל תחום. הייתי “מכור” לספורט, שומע “שירים ושערים” כל שבת וקורא בעיתונים כמעט רק את מדורי הספורט. לאחר הצבא, במהלך הלימודים ואחריהם עסקתי תמיד בספורט בצורה חובבנית. שיחקתי כדורסל, סקווש, ניסיתי שחיה וג’ודו ומצאתי את מה שאני עושה בעשרים השנים האחרונות – ריצה ואופני שטח. חיפשתי תמיד דרך לחבר את הספורט לחיי המקצועייים ובשלב מסויים אפילו חשבתי להרשם למכון וינגייט כדי ללמוד חינוך גופני. במהלך לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה והתואר השני בפסיכולוגיה אירגונית חיפשתי את הקשר לעולם הספורט. בתזה של ה מ.א. הצלחתי למצוא את החיבור וכתבתי על ההבדלים האישייותיים בין שופטי כדורגל לשופטי אתלטיקה. לא שזה עניין אותי במיוחד, אבל זה היה פתח להכניס לחיי המקצועיים את ההשתוקקות שלי לספורט. מכאן התחיל להתגלגל כדור שלג שדחפתי בכל הכח ושגדל משנה לשנה והביא אותי להיות בעולמות מרתקים של עבודה עם ספורטאים ועם קבוצות ספורט. במהלך הקריירה ה”ספורטיבית” שלי של יעוץ בתחום של פסיכולוגיה של הספורט, הייתי במקומות שלא הייתי מגיע אליהם בדרך אחרת. הגעתי לשיאים של התרגשות והצלחה מקצועית ונהניתי מכל רגע.