enhe
logo

נסיעת מבחן

בשנת 94′ פנה אליי נהג המרוצים ראם סמואל בבקשה שאעבוד איתו. באותה עת, ראם כבר התמודד במשך שנתיים בראלי בצרפת, אם כי בהצלחה חלקית. כעת נכנס לאליפות צרפת בראלי כבישים – תחרות מאתגרת המורכבת מסידרה של 11 מרוצים. זו היתה בקשה חריגה יחסית לסוג הלקוחות והספורטאים עימם עבדתי עד אז, שכללו בעיקר קבוצות ונבחרות. לא הכרתי גם את ענף המרוצים, את סוגי התתמודדות הספציפים שנדרשים, וככלל – לא הייתי בטוח עדיין כיצד בדיוק אוכל לתרום לראם במאמציו. מכיוון שכך, הצעתי שאצטרף לראם למרוץ הראשון בסידרה, והוא לא ישלם לי על עבודתי וזמני, אלא רק יכסה את הוצאות הנסיעה. אני אתרשם, אנתח, ומשם נחליט אם ואיך להמשיך. וכך היה.

נסענו לצרפת, לאזור העיר אנטיב שבריביירה הצרפתית. עיר על חצי אי, שחופים יפים רבים סביבה ונוף שיפולי האלפים הדרומיים מצפונה. הצטרפתי לראם ולצוותו בכל ההכנות למרוץ. הייתי צמוד לעבודת הצוות התומך, הצטרפתי לנסיעות האימונים של ראם ברכב האימונים, צפיתי בשינון המסלול, בתרגולים וכולי. יומיים לפני המרוץ עצמו, במעמד מעניין ואף חגיגי-משהו, הגיע על גורר מיוחד, רכב המרוץ שהוכן בשביל ראם. מדובר ברכב מיוחד, שכל כולו מאוכוון מטרה לייצר מהירות וכוח. 350 כוחות סוס, צמיגים עבים במיוחד, חלקים לגמרי לשיפור אחיזת הכביש, איבזור מינימאלי – למעט אלמנטים חיוניים מאוד לנהג, לנווט ולשיפור ביצועי הרכב במירוץ. ראם והצוות רצו להוציא את הרכב לנסיעת מבחן, ולשם כך היה צריך לעזוב את כבישי העיר הצפופים יותר, וממילא אסור לנסוע עם רכב כזה בכבישים רגילים ובתנועה רגילה. ואני כאמור, כמו בכל ההכנות – איתם.

עלינו לאזור הררי מעל אנטיב. הצוות עצר למטה את התנועה ואנחנו – ראם נוהג ואני לצידו במושב הנווט, העוטף אותי בהגנה מכל כיוון – יחד ברכב. טיפסנו אט אט בכביש צר ומתפתל, רוחבו רק במעט רחב יותר מהמכונית שלנו. בשלב מסוים, אחרי קילומטרים ספורים, ראם סובב את הרכב, פנה חזרה לכיוון הירידה, ונעצר. ‘מוכן?’ שאל אותי. חיזקנו את הקסדות, ויצאנו לדרך. הזינוק היה מדהים. פראי, מהיר ומסחרר. תוך זמן אפסי נדבקתי מהתאוצה עמוק לתוך הכיסא שלי. המהירות הלכה וגדלה, גם כשראיתי איך סיבוב חד מגיע, ואנחנו, פניינו היישר אל התהום. חייבים לפנות מהר, או לפחות לבלום מיד, חשבתי. אך ראם חשב אחרת, והאיץ אל עבר סיבוב של 90 מעלות המתקרב אלינו. לחיצות עזות של הרגל שלי על הברקס הדמיוני שבצד שלי לא סייעו. חשתי סכנה אמיתית, כשמצידו האחד של הכביש הצר עצים צפופים, ומצידו השני תהום. במהירות גבוהה, ובתזמון מאוד מדויק לקח בכל זאת ראם את הסיבוב. חריקת צמיגים צורמת נשמעה, ה’תחת’ של הרכב נזרק הצידה, ויצאנו מהר מהפניה, בדהירה אל הסיבוב הבא… הייתי בהלם ובאלם מהמהירות. המסלול בכביש ההררי הזה, שנמשך משהו כמו 2.5 ק’מ, היה מטורף, מהיר, מסחרר. עברנו אותו כמובן בזמן קצר מאוד, אך מספיק בשביל שאני אפתח דופק שיא, ושנשימתי כמעט תעתק. כך עד שהגענו אל הצוות.

כשראם שאל אותי בסיום המיאוץ הזה איך היה, ואם אני מוכן בבקשה להצטרף אליו לסיבוב נוסף –  ממש לא יכולתי במצבי לענות, או אפילו לסרב בנימוס. הוא אף ציין, במה שנראה לי מוזר בשעתו, שנוכחותי ברכב מרגיעה אותו, והוא מבקש שנצא שוב יחדיו. הבנתי שהלחץ וההתרגשות הרבה לא ניכרים בי חיצונית, ובהמשך דרכי המקצועית, גם יכולתי לעשות שימוש בתכונה זו. נוכחתי אחר כך פעמים רבות, שגם בסיטואציות מלחיצות למדי, אני ממשיך לשדר איזה רוגע, וכך מצליח להשפיע ולנסוך ביטחון ושקט באנשים שסביבי ושאיתם אני עובד מנטלית.

כך או כך – מצאתי את עצמי בסיבוב דוהר נוסף… לפני שהתחלנו שוב בטיפוס בפיתולי הכביש לנסיעה נוספת, ראם עבד עם הצוות והפיק לקחים. על בסיס הנסיעה הקצרה הזו, הוא יכול היה לתת לצוות הטכני הוראות מדוייקות מאוד לגבי שינויים ושיפורים הנדרשים ברכב. הרגישות והמקצועיות שלו היו כל כך גבוהות, כך שכבר על בסיס מיאוץ אחד הוא היה יכול להרגיש את המאפיינים הכי קטנים של הרכב ולהמליץ מה לעשות – שינוי זווית הרכב בסנטימטרים בודדים, שינוי לחץ הבלמים בכמה אחוזים וכדומה. למדתי שזהו חלק בלתי נפרד מהמקצוענות הנדרשת מנהג מרוצים בנוסף על פעולת הנהיגה עצמה. בנסיעה השניה כבר הופתעתי פחות, גם פחדתי פחות, ואפילו הצלחתי מעט להנות  גם במהירות המסחררת על פי התהום. למדתי להעריך את הביצוע ואת היכולת, ונכנסתי לעבוד בענף הזה שהיה חדש לי, וכמובן עם ראם אישית.

חווית הנסיעה הראשונה ההיא, זכורה לי היטב כחוויה חזקה ומפתיעה, וחוץ מזה, היא גם עיצבה לעתיד מתודה חדשה בעבודתנו המשותפת. מאז הנסיעה ההיא, הייתי מצטרף לראם באופן קבוע לפני כל מרוץ לנסיעת מבחן דומה לזו. הנסיעה הזו, הפכה עבורי לכלי דיאגנוסטי לגבי מצבו של ראם לקראת התחרות. באמצעותה יכולתי להתרשם מקרוב מאוד כמה הוא חד, כמה הוא ממוקד, כמה הוא בטוח בעצמו, מה בדיוק צריך לחזק מנטלית, ובמה יש לטפל ועל מה לעבוד. היא הפכה ל’כלי עבודה’ שהיה גם יעיל, וגם עבורי – מחדש ומרגש.