enhe
logo

ירידה לצורך עליה

בראשית דרכי כפסיכולוג ספורט, עבדתי עם נבחרת הנוער בכדורעף. את היוזמה לכך לקח המאמן דויד כפרי – מאמן מנוסה מאוד, שהיה שחקן בעצמו, מאמן הנבחרת הבוגרת, מאמן בקבוצות המובילות בארץ ומקצוען אמיתי. כפרי הכיר את המשחק על בוריו וכך גם את שחקניו, את יכולותיהם ואת קורותיהם. הוא זיהה שיש בנבחרת הצעירה הזו כשרונות גדולים, ובתור מאמן עם רגישות ואינטואיציה מפותחת, ביקש לחזק את עבודת הנבחרת בפן הפסיכולוגי והמנטלי. כך מצאתי את עצמי עובד לצידו, וכעבור זמן קצר גם טס איתו כחלק מסגל הנבחרת למחנה אימונים בהונגריה. למהלך זה גם היסטוריה מעניינת – זו הפעם הראשונה בישראל, שפסיכולוג ספורט מצטרף באופן רשמי ומסודר לאימוני נבחרת. האתגר הספורטיבי של התקופה היה טורניר המוקדמות לאליפות אירופה, אליפות אליה לא העפילה הנבחרת מעולם.

את העבודה התחלתי בתצפיות וניתוח דקדקני, כחלק מטכניקה מאוד מעניינת ויסודית שפיתחתי. במהלך מגוון האימונים והמשחקים במחנה, עקבתי אחרי כל נקודה ונקודה לגופה. 1:0, 1:1, 2:1 … וכן הלאה. הדגש שלי היה באופן טבעי על התופעות הפסיכולוגיות והמנטליות המתרחשות בנקודות שונות במהלך המשחק. צפיתי ותיעדתי לעצמי מה קורה בקבוצה כשצוברים יתרון על היריב? מה קורה בשוויון? מה קורה בנקודה המכריעה מערכה? מה קורה ב’נקודת משחק’? מה קורה באבדן נקודה ‘קלה’? מה קורה בפיגור? בחנתי את תפקוד כל אחד מהשחקנים, כמו גם את המאמן. מי נלחץ? מי מלחיץ? מי מעודד? מי לוקח אחריות, ומתי? מי יוצא מריכוז, ולמה? מתי מתערב המאמן כפרי? כיצד הוא עושה זאת? כיצד זה משפיע? וכך הלאה. זיהיתי בניתוח הזה בעיה עקבית של הנבחרת בהתמודדות עם פיגור במשחק. למעשה, בכל מצב בו היתה הנבחרת בפיגור 3-5 נקודות ומעלה, המשמעות היתה בדר כלל הפסד במערכה כולה. ניתן היה להבחין בתהליך המנטלי של לחץ הולך וגדל, חוסר ביטחון, בריחה מאחריות – והיגררות לאבדן נקודות מתמשך והפסד במערכה. החלטנו לתקוף את הבעיה הזו, ולבנות מחדש את יכולת ההתמודדות והחוסן המנטלי של הנבחרת. לשם כך המצאנו סימולציה של פיגור במשחק, אותה תרגלנו במשחקי אימון רבים. תחילה תרגלנו זאת במשחקי ההרכב הראשון (בהדרכתו של כפרי) כנגד ההרכב השני (בהדרכת עוזר המאמן). באמצע המשחק, היה לוקח כפרי פסק זמן ונותן לשחקניו הוראה קצת מוזרה: עכשיו עליכם לאבד בכוונה 3-5 נקודות משחק! לאחר אבדן הנקודות, אסף כפרי שוב את שחקניו, והדריך אותם כך: ”נתתם להם נקודות חינם, צאו עכשיו, שחקו במלוא הרצינות והכוח, והשיבו את הנקודות בחזרה”. השחקנים יצאו וביצעו. ובדרך כלל זכו בנקודות וזכו במשחק. המשכנו לתרגל את העיקרון הזה שוב ושוב תוך שהעלינו בהדרגה את רמת היריב: תחילה כאמור ההרכב השני של הנבחרת, ואחר כך קבוצות מליגת הכדורעף ברמה הולכת ועולה. במשך חצי שנה רצופה, תירגלנו שבוע אחר שבוע, את האלמנט הזה. בכל משחק, בכל אימון, שילבנו משהו מהתהליך של איבוד נקודות מכוון, יצירת פיגור, פסק זמן – שאחריו התאוששות, מיקוד ומלחמה מוצלחת להשבת הנקודות האבודות.

ביסודו של דבר, רצינו לשנות אצל השחקנים את הפרשנות למצב של פיגור בנקודות. במקום פרשנות של חוסר יכולת, חוסר שליטה, חוסר אמונה וחוסר ביטחון, ‘מיתגנו’ את הפיגור כמצב בו הם עצמם יצרו את המציאות הזו מתוך עמדה של כוח. הם לא בפיגור בגלל בעיית יכולת. הם לא פחות טובים. להפך. הם פשוט ‘נתנו פור’ ליריב מרצונם. הם אלו שבשליטה, הם בעלי הכוח, הם בעלי היכולת ובקיצור – בידם הדבר! אם ירצו, ודאי וודאי שיוכלו לצאת למסע מהיר להשבת הנקודות החסרות. אחרי חודשי אימונים ארוכים הגיעה הנבחרת להתמודדות במשחק מכריע במוקדמות אליפות אירופה מול נבחרת ספרד. המנצחת זוכה בכרטיס העליה לאליפות. המשחק התפתח ל-2:2 במערכות, ומכאן למערכה חמישית מכריעה, שבמהלכה פתחו הספרדים פער והכניסו את נבחרת ישראל לפיגור נקודות משמעותי. ב-6 נקודות יתרון לספרדים, לקח המאמן כפרי פסק זמן קריטי. הנאום שלו היה מוכן כבר מאינסוף תרגולים: ”זה בסדר שנתתם להם פור, עכשיו אתם עולים למגרש ועם כל מה שיש לכם, לוקחים מהם בחזרה את הנקודות”. שחקני הנבחרת הצעירים, המחושלים מרוב תרגולי יציאה מפיגור, לקחו את המערכה המכרעת. הם ניצחו כך את המשחק כולו.

בזעיר אנפין, ובאופן ממוקד בסיטואציה הספציפית של פיגור בנקודות, היה זה אימון מנטלי מרתק כיצד לפרש סיטואציה של כישלון או משבר, כסיטואציה של כוח, שליטה ומסוגלות. בין שלל היכולות והכשרונות המעורבים, הרי שגם הודות לתירגול, ובזכות ההתעלות המנטלית הממוקדת הזו בזמן אמת – העפילה נבחרת הנוער של ישראל בפעם הראשונה בהסטוריה לאליפות אירופה בכדורעף.

(מעניין שהפעם השניה שנבחרת נוער בכדורעף העפילה לגמר אליפות אירופה הייתה כאשר אימן אותה גילי לוסטיג, שהיה עוזר המאמן של כפרי בנבחרת שבסיפור.)