enhe
logo

הסיפוק שבאיפוק

בסוף שנות ה80′ הצטרפתי לסגל נבחרת ישראל בכדורגל. העבודה שלי היתה עם צמד המאמנים הטריים של הנבחרת – יצחק שניאור ויענק’ה גרונדמן, אשר קיבלו את המשימה המאתגרת להוביל את הנבחרת להשתתפות בטורניר בינלאומי גדול. הנבחרת באותה תקופה היתה ב’בצורת’ של כמעט 20 שנה ללא השתתפות בטורניר כזה (מונדיאל או אולימפיאדה). על אף המינוי יוצא הדופן של שני מאמנים לנבחרת, לכאורה מתכון לצרות בפני עצמו, יש להודות ששניאור וגרונדמן (שזכו לקיצור העיתונאי ש.ג.) עבדו יפה ביחד.

בשנים ההן כאמור, קמפיין אחר קמפיין, אם במוקדמות למונדיאל או טורניר קדם אולימפי, הנבחרת כשלה שוב ושוב. המאבק על כרטיסי העליה היה מול נבחרות מרוחקות, וממש לא בהכרח מוכשרות יותר. ב’בית האוקיאני’ למשל היו אוסטרליה, ניו-זילנד, טאיוון החלשה – אף אחת מהן לא נבחרת החזקה מישראל באופן מובהק. זיהינו כי היה מעורב בכשלון העקבי גם רכיב אחר, מנטלי-התנהגותי. מעבר להפסדים והכשלונות, הרי ששחקני מפתח בנבחרת, נטו להיגרר שוב ושוב לארועים מביכים-מבישים.

מול אוסטרליה לדוגמא, היו המפגשים תמיד טעונים באופן מיוחד. את המפגשים מול ישראל ליבה בפרובוקטיביות (ואולי בתחכום) המאמן האוסטרלי פרנק ארוק, ושחקניו סיפקו מנה הגונה של אגרסיביות והתגרויות. במשך כמה שנים שחקני מפתח בנבחרת נפלו בפח. בין השאר אבינועם עובדיה ירק על שחקן אוסטרלי והורחק (משחק שהסתיים בתיקו מאופס אשר מנע עליה לטורניר), אלי אוחנה ביצע תנועה מגונה לקהל המתגרה ועוד.

לפיכך החלטנו, צמד המאמנים ואני, למקד טיפול בנקודה הרגישה הזו. הנבחרת כשרונית, יכולה וצריכה לשחק היטב ואף לעבור את יריבותיה אלה. רק צריך לוודא (ובכך התמקדה המשימה שלי כפסיכולוג בנבחרת) שהשחקנים יימנעו מפרובוקציות, לא ייצרו אותן, ולא יגררו אליהן. כמו כן לא יעשו עבירות של כרטיס אדום. לא יגיבו לעבירות כאלה מהיריב. לא יעשו עבירות בלי כדור ולא יגררו להתייחסות עוינת מהקהל.

לטובת המטרה המעניינת, הכנו לנבחרת סימולציה פרובוקטיבית למדי. כך התחלנו: לפני משחק אימון של הנבחרת במכון וינגייט, מול שחקני המכללה המקומית, ערכנו אסיפת משחק סודית עם כל שחקני הקבוצה היריבה. השחקנים הצעירים של המכללה קיבלו הוראות חד משמעיות לעורר פרובוקציות. בלי כבוד ובלי קרדיט לשחקני הנבחרת – לשחק באגרסיביות, להיכנס ברגליים, לקלל, לחמם את השופט, למרפק ולבצע עבירות בלי כדור. יותר מסביר להניח שהם לא היו מאמינים שזו דרישה אמיתית מהם, אלמלא קיבלו את ההוראות הללו ממאמן הנבחרת הלאומית בכבודו ובעצמו.

על מנת להקצין את הסיטואציה עוד יותר, קיבל גם השופט הוראה מאיתנו, לשפוט באופן מגמתי נגד הנבחרת. כל שריקה של ‘יש ספק’ – לשרוק לרעת הנבחרת.

משחק האימון החל, ושחקני המכללה הממושמעים ביצעו היטב את המבוקש מהם. שחקני הנבחרת היו פשוט המומים. מאיפה חבורת הצעירים הזו לקחה את החוצפה? מה פתאום מכסחים ככה, מקללים ושולחים מרפקים בהיחבא? איך השופט עיוור עד כדי כך? מדוע הוא מתנכל לנבחרת? עבורי זה היה זמן מצוין לניתוח, איתור גורמי ה’נזק’ וה’מועדים לפורענות’ מבין שחקני הנבחרת המחממים והמתחממים. זה היה ניסוי חי מעניין מאוד.

בתום המשחק חלקתי את הניתוח שלי עם המאמנים והם שתפו את השחקנים במטרות התרגיל שערכנו.

מעכשיו, הודענו לשחקנים, לקראת הבאות אנחנו נתאמן על איפוק. נתאמן ונתרגל כיצד לא להיגרר לפרובוקציות, גם אם היריב מתאמץ מאוד לקחת אותנו לשם. בכל שבוע נערוך משחקי אימון, ובלי שתדעו מתי ואיך, נשתול בהם פרובוקציות. עבירות קשות, קללות ושיפוט עוין. לא תדעו מה אותנטי ומה שתול. ובכל מיקרה, זה לא משנה. כולכם צריכים לשמור כל הזמן על קור רוח, ריכוז ואיפוק. מי שייגרר – יעוף מיידית מהמשחק.

כוונתנו באימון המנטאלי הזה היתה לחמם, לחמם ולחמם. בעצם לתרגל לאורך זמן את האיפוק של השחקנים וכמו כן להעלות את ‘סף הגירוי’ שלהם למהלכים לא הוגנים. רצינו להביא אותם למשחקים הרשמיים כשהם כבר מנוסים ורוויים במשחקים מול יריבים אגרסיבים, קהל עוין ושיפוט מגמתי – כך שלא ייסחפו בקלות, ויידעו להתמודד בקור רוח מול מצבים דומים.

במשך מספר חודשים, יריבות שונות קיבלו מהצוות הוראות לגבי פרובוקציות מסוגים שונים, ושחקני הנבחרת היו צריכים לעמוד ב’פיתוי’ ולהגיב באיפוק בלבד. מי שנגרר, עף מיידית מהמשחק. כמה מקרים כאלו למען ‘יראו ויראו’ הספיקו לש.ג. להבהיר את הנקודה שהם רציניים לגמרי. מי שנגרר – לא יישחק.

תירגלנו את האלמנט המנטאלי הזה באופן רציף כמה חודשים, במקביל לאימונים הטקטיים והמקצועיים של הנבחרת. לבסוף יצאה הנבחרת לרצף משחקים במוקדמות מונדיאל איטליה 90′. סדרת המשחקים הזו ב’בית הגמר’ האוקיאני, הושלמה בהצלחה! ללא כרטיסים אדומים, ללא הרחקות, ללא תנועות מיותרות לעבר הקהל וללא תקריות מביכות. נצחון ותיקו עם ניו-זילנד, שתי תוצאות תיקו עם אוסטרליה (עם המסורת ה’מחממת’) שהביאו להעפלה לשלב הבא.

השיטה המיוחדת בה נקטנו, שהשתלבה די בטבעיות במערך האימונים הרגילים, והתרגול המנטאלי הזה, הביאו לעמידה מלאה במטרה ההתנהגותית שהצבנו לעצמנו. הניתוח הצליח, וה’חולה’ אפילו זכה בטורניר (מקום ראשון בבית הגמר). למען הדיוק ההסטורי ראוי רק לציין כי מבחינת ההישג הספורטיבי ה’חולה מת’ קצת אחר כך, בהפסד במשחק הצלבה מכריע נגד קולומביה שמנע את עליית הנבחרת למונדיאל. גם כאן אמנם ללא תקריות התנהגות מביכות, אבל על כך אולי בסיפור אחר…