enhe
logo

הנוסע הלא מתמיד

ספורטאים יוצאים באופן קבוע לאימונים ותחרויות בחו’ל. לאורך כל שנות עבודתי בספורט, היה נושא הנסיעות לחו”ל נושא רגיש במיוחד, טעון ומעורר בחישה מצערת של העסקנות עם המקצוענות. הדבר נובע בעיקר מהתפיסה שרווחה שנים ארוכות, שנסיעה לחו’ל הינה צ׳ופר, מתנה לנוסע, ולא חלק מעבודה מקצועית. מובן מאליו לכולם שייסע הספורטאי עצמו, וכנראה כך גם מאמנו. מעבר לכך, מתחילים מקבלי ההחלטות למדוד ולחשב את מי כדאי לשלוח לחו”ל, ולא בהכרח לפי קריטריון של תועלת מקצועית.

כך היה לדוגמא לפני 25 שנה, כשעבדתי עם נבחרת הנוער בכדורעף, בצמוד למאמן דוד כפרי. העבודה המשותפת המוצלחת הביאה להכרה בתרומה המקצועית של עבודתי, ואושרה הצטרפותי למחנה אימונים חשוב בהונגריה. הייתי בהתרגשות גדולה. זו הפעם הראשונה בתולדות הספורט בארץ, שייצא פסיכולוג ספורט עם הספורטאים. אני ראיתי בכך גושפנקא חשובה למקצועיות שלי. לקחתי חופש שבועיים מעבודתי הקבועה, התכוננתי ביסודיות לנסיעה, וכאמור – התרגשתי מאוד. בערב שלפני הטיסה, התקשר אלי מנהל היחידה לספורט השגי, להודיע לי שאני לא נוסע. פשוט כך. תחושת ׳פיסגת הקריירה׳ התחלפה במהירות במפח נפש גדול. הייתי נסער כל כך, שהתחלתי לפזר איומים ולהפעיל לחצים. איימתי שאתבע אותו, ואת האיגוד, ואת כל העסקנים האחרים אישית, וצירפתי למאבק גם את המאמן כפרי (שהתעקש שאצטרף). בתום מספר שעות מורטות עצבים, תוך התנהלות עקומה ופוגעת, יצא מישהו ב5 לפנות בוקר להביא את הכרטיס שלי. הנסיעה עצמה היתה מוצלחת מאוד מקצועית. אני לא שכחתי את העלבון, ומנהל היחידה לספורט הישגי ככל הנראה לא שכח את ה׳תאקל׳ הזה איתי. לטורניר גמר אליפות אירופה, אליה העפילה הנבחרת באופן הסטורי, כבר לא הורשיתי להצטרף, וזאת אפילו לאחר לחצים כבדים של המאמן. בדיעבד אמר לי כפרי, שלדעתו נוכחותי בטורניר הייתה יכולה לשפר את המקום (האחרון) אליו הגיעה הנבחרת בטורניר.

בעבודה עם נבחרת ישראל בכדורגל, הודיעו לי לקראת יציאת הנבחרת לניו-זילנד ואוסטרליה שאני לא אסע. בראיית מקבלי ההחלטות בהתאחדות, מספיק היה ש”מצ’פרים אותי” בזה שאני מקבל כסף על עבודתי בישראל. הכרטיס יקר ונוסעים כבר מלווים ועסקנים שונים. זה היה שוב די מתסכל, ומסמל פעם נוספת את המאבק שצריך לנהל על מקומו המקצועי של פסיכולוג הספורט, אשר עבודתו המנטלית נתפסת כמותרות. מאוחר יותר, יש לציין, יצאתי עם הנבחרת למשחקה בקולומביה ואף למחנה האימונים המקדים בשוויץ.

החוויה הקיצונית ביותר בהקשר הנסיעות הייתה סביב העבודה שלי בג’ודו עם יעל ארד ואורן סמדג׳ה. עבדתי באופן צמוד עם שני הספורטאים המצטיינים הללו, במשך כמעט 3 שנים. בכנס ייעודי לספורטאים העתידים לצאת לאולימפיאדה בברצלונה (92′), הבהירו לי שאני לא אסע, ושלא אתחיל בכלל לפנטז על זה. המשכתי בעבודתי ולא התרגשתי כי היה עוד מספיק זמן. הם הגיעו להשגים ויעל ארד אף היתה מסומנת למדליה אולימפית בסבירות גבוהה. למרות זאת, סמוך למועד האולימפיאדה, הודיע לי מנהל היחידה לספורט הישגי שאני לא אצא. לטענתו, אולימפיאדה היא אירוע מאוד מאוד מלחיץ, ונוכחותי רק תגדיל את הלחץ. העובדה שאני עובד באופן צמוד כבר כמעט 3 שנים עם יעל ואורן, כולל תחרויות בינלאומיות כמו אליפות אירופה, ואליפות העולם, ויש הצלחה והישגים – לא בלבלה אותו בהחלטתו. הודעתי שאני אשתף פעולה בכל החלטה שעושה טוב ליעל ולסיכויים למדליה, גם אם זה אומר שאני לא אסע. יעל ארד עצמה, שמעה על כך ולא הסכימה. היא הציבה אולטימטום שלא תצא לברצלונה אם אני לא מצטרף, ובמעמדה באותה עת, לא רצה אף אחד לחבל בסיכוייה. יצאתי בסופו של דבר עם אורן ויעל לאולימפיאדה בברצלונה, וההמשך הספורטיבי ידוע.

לאחר הזכיה במדליות, חיבקו הפעילים, המלווים והעסקנים כל מה שזז. אפילו אותי, העקשן ש’עושה בעיות’. כולם ציינו, פירגנו, שיבחו. אך הסתבר לי ש’כיפופי הידיים’ המוקדמים שלי לא נשכחו. זמן קצר לאחר הישגי השיא האלה, ועל אף ההכרה המלאה בעולם המקצועי על תרומתי להישגים אלו, הופסקה עבודתי ביחידה לספורט הישגי.