enhe
logo

בדרך אל הכושר

אחד הנושאים המרכזיים בעבודת הספורטאים בכל ענף שהוא, הינו הפיתוח והשמירה על הכושר הגופני. לאורך השנים כפסיכולוג ספורט עבדתי עם ספורטאים רבים, ויכולתי לראות התמודדויות שונות עם העבודה המפרכת הכרוכה באימוני כושר. אחלוק כאן כמה דוגמאות:

בתקופת עבודתי במכבי ת”א כדורגל, בעונת 86-87, עם המאמן שמעון שנהר, היתה הקבוצה עמוסת כדורגלנים מוכשרים ולמעשה כבר כוכבים בולטים (בינהם אלי דריקס, בוני גינצבורג, וכמובן – אבי כהן, שחזר למכבי ככוכב גדול אחרי תקופה בליברפול האנגלית). ניתן היה לראות הבדלים משמעותיים בהתיחסות ל’עבודה השחורה’ של הכושר הגופני.

כאשר המאמן היה מורה להתחיל את האימון ב-5 הקפות ריצה מסביב למגרש, היו מתחילים כל השחקנים באופן מסודר בריצה סביב קווי המגרש. בסיבוב השני כבר החלו חלקם לעגל פינות, כפשוטו, ולקצר את הסיבוב. וכך הלאה בין הקפה להקפה, מתקצר לו הסיבוב, ומלבן המגרש המקורי הופך במהרה לאליפסה, שהופכת בסוף התירגול למעגל סמלי של ריצת חימום. ללא הקפדה, וללא חשיבות יתרה. כך שמבחינת מרחק ריצה מעשי – במיקרה הטוב עשו רוב השחקנים שלוש הקפות. בתוך הנוף הזה רק שחקן אחד נשאר נאמן להוראה המקורית – אבי כהן. 5 הקפות. מלאות, בלי לפספס סנטימטר. כמקצוען אמיתי הבין אבי כהן שהגוף שלו הוא כלי העבודה שלו.

כאשר באימוני כוח היה מורה המאמן על 30 שכיבות סמיכה, היה כל אחד מתנהל אחרת. אני זוכר את  שחקן שהיה מדלג על על כמה שכיבות סמיכה בכל פעם שהמאמן מסב את ראשו. ולעומתו שחקן אחר מבצע מינימום 30 ובדרך כלל יותר מזה.

כשעבדתי בכדורסל, עם קבוצות הילדים, נוער ובוגרים של הפועל גבעתיים, ראיתי תופעה שקיבעה תפיסה מוטעית לגבי הכושר הגופני כעול או כ’רע הכרחי’. מאמנים צעירים, משוחררי צבא, היו מגיעים אז לעבוד עם הילדים והנערים, לעתים ללא קורס מאמנים. מאמנים אלו, מונעים מחוויתם הטריה במשמעת הצבאית, היו מנסים לכפות את סמכותם דרך ענישה. כשילד מהקבוצה לא הקשיב להם, למשל, זרק לסל כדור בזמן שאסור, הוא הוענש בשכיבות סמיכה או הקפות ריצה מסביב לאולם הספורט. הילדים למדו, דרך הרגליים, שפעילות גופנית (שכיבות סמיכה, או ריצה) היא עונש, ולא כלי עבודה. כך בגלל הרקע הצבאי של המאמנים, השתרשה תפיסה שפעילות גופנית או עוד כושר – שקולים לעונש. תפיסה שגויה זו באה לידי ביטוי בשנים מאוחרות יותר, כשספורטאים בוגרים, לא רואים בכושר הגופני כלי לשיפור היכולת אלא נטל. כשעבדתי עם נבחרת ישראל בכדורגל, הדרגה הגבוהה ביותר של כדורגלנים, צפיתי בלא מעט כדורגלנים ש”סבלו” ולא אהבו את אימוני הכושר שהועברו על ידי אבי אלמוג, מאמן הכושר הקשוח דאז.

יעל ארד (כמו אבי כהן) היא דוגמא הפוכה, היא התאמנה באופן אינטנסיבי מאוד, לרוב בכמה אימונים ביום ואותה הייתי צריך לשכנע להוריד את עומס האימונים, כדי לייצר מנוחה מנטלית.

זה לא מפתיע שהספורטאים הגדולים באמת, אלו שמגיעים להישגים בקנה מידה בינלאומי, הם אלו שמבינים באמת את הקשר שבין הכושר להצלחה.